למה אני מאמן
כילד צעיר, הזדהתי כ"שמן" בראש, ושאלתי את עצמי אם זה מתאים לי להיות הבנאדם ה-"שמן הזה" כל חיי. השאלה הזאת לבדה העלתה הרבה חרדה אצלי. כל מה שהביאה השאלה הזו, כל התשובות שרצו לי בראש, הפכו לאידיולוגיה האישית שלי באותה תקופה: אמרתי לעצמי שאקח את החוסר סיפוק הנוראי הזה כמוטיבציה, כדלק למנוע השינוי שלי. ככל שאשים יותר דלק, המנוע ידחוף את השינוי יותר מהר. נוצר ניתוק ביני לעצמי, והגדרתי את הגוף כ"לא שלי". כמובן שמכאן התחילה טעות חיי..
בסוף כיתה ט’ עברתי לארץ וחטפתי זעזוע. הייתי חייב להפוך מילד קנדי תמים לישראלי מלש"ב בכושר קרבי; כל זה יחד עם האתגר המנטלי של צמצום הפער התרבותי בין הצבר-מושבניק לבין הילד העירוני של צפון אמריקה השקטה. מבולבל וחרד, הצטרפתי לקבוצת כושר קרבי בגיל 15 כאשר הראש עדיין היה בשכונה השלווה בה גדלתי.
כשעוד הייתי בתחילת ההסתגלות, גיליתי את עולם ה"כושר הפונקציונלי" תחת האידאולוגיות של "Crossfit". מועדוני הקרוספיט עדיין היו בשלבי ההתבססות בארץ.
שם למדתי על הרבה שיטות וסוגי אימון. האימונים שם בעיקר התמקדו על שילובים בין מיומנויות שונות וסוגי ספורט שונים. זאת כדי לייצר יכולת הסתגלותית לכל מצב שנפגוש בחיים. מזה נובע שימוש המילה "פונקציונלי".
בצבא הבנתי כמה באמת התנועות חשובות. שרתתי כמכונאי מסוקים, ובשירות הזה, נדרש בעיקר כוח וסבולת שריר. היינו מרימים גושי מתכת של עד 50 קילו, ועוד נדרש ממנו לנוע איתם לכל מני מקומות, שוב ושוב.. אבל רגע, למדתי איך להרים, ואף במלא דרכים מגוונות - שוב ושוב! כך המשכתי בשירות עד השחרור.
ידעתי שחסר לי ביטחון ושקט באופן שבו ניהלתי את תוכנית האימונים שלי. לא היה לי ברור אם כל דבר שעשיתי היה הכי אפקטיבי עבורי. כדי להתאמן, הייתי צריך להביא את הגוף איתי, ועדיין שנאתי אותו, הוא לא היה איך שרציתי אותו. התקשתי להרשות לעצמי את שימושו.
התברר שהרצון הזה - שהכל יהיה "בדיוק", עצר ממני בסוף להתאמן בכלל. זה גרם לי להגיד "רק שהכל יהיה ככה, אז אני אתחיל את החיים". התברר שהחתירה ל"מושלם", רק עשתה לי נזק. יותר חשוב, אותו חתירה ל- "מושלם", מנעה ממני להעריך את מה שכן עשיתי.
"אין כמות של שיפור עצמי, שיכול להשלים את הפער של הערכה עצמית." – רוברט הולדן
כמה שטוב לרצות לשאוף לשיאים עילאיות, תמיד באותה נשימה אנחנו חייבים להעריך את מה שכן נעשה על ידיינו - לא להשתמש בשנאה עצמית, למנוע ההרסני של "תמריץ שלילי". לא להגיד "הכל או כלום" ובמיוחד לא להגיד, "אתחיל להתאמן שכל השאר יהיה טוב" כי התחלנו מרגע שנולדנו, התהליך ה"בריאותי" כבר התחיל, המסע כבר התחיל. אנחנו כרגע בשיא שלו, ותמיד נהיה בשיא שלו. בעתיד נוכל "לשפר", אך העתיד פחות רלוונטי למסע שלנו, כי המסע זה -הרגע הזה. שום דבר לא יחכה לכם רק כאשר תשיגו את היעד שלכם לחיטוב של ה- 12 קוביות בבטן, גב והמצח. זה הרגע הזה.
"תחשבו תהליך, לא תוצר" - אוסטין קליאון
אל תשפרו את היוקרתיות של היעדים שלכם. תשפרו את התהליך שלכם, - ותלמדו לשגשג בו. אחרי זה, היעדים יוגשמו. לא תוכלו להגיע לשום מקום אם לא תהיו ערנים עכשיו.
ההתכחשות למי שאתם תזיק לעד.
זה מעגל קלסי שמזכיר את הסיפור של הדרקון "Ouroboros". הדרקון לא מזהה את הזנב שלו ומחליט שהזנב שייך למשהו אחר, ואוכל אותו. כך הוא מייצר מעגל של אשליה, ניתוק, ונזק עצמי בינו לבין עצמו ללא קץ. כל מה שהוא צריך לעשות זה לזהות שהזנב זה הוא, והוא נושך את עצמו. הוא והזנב שלו ללא הפרדה, אבל לא ניתן לשכנע אותו. עד שהאשליה שלו תשבר, הוא ימשיך להסתובב סביב עצמו בתוך מעגל הנזק והניתוק. והיום אני רואה את התוצאות של ההפנמה הזאת.
אני מאמן כושר היום כי אני רוצה לעזור בעיקר לאחרים ללמוד לתפקד עם הגוף שלהם, וגם שנלמד להעריך את הביצועים שלו. זאת עם פיתוח יכולת הארגונית שלנו דרך שיפור מיומנויות ניהוליות.
פעילות גופנית כדבר שעוזר לנו, קשה לשמר כהרגל שגרתי, ופה אני אשרת אתכם עם כל היכולת שלי. השקעתי הרבה זמן ומשאבים לפיתוח האפשרות הזאת.
כל מה שנשאר עכשיו זה שתבואו.
מחכה להצטרפותכם.